חינוך = אהבה

לפני כמה חודשים נתקלתי בכתב חסידות המסביר כי חינוך זה בעצם מילה מקבילה לאהבה. לא הבנתי מה הכוונה, בוודאי שאהבה זה דבר שעוזר לחינוך. ברור שאם מעבירים מסר עם חיוך הוא עובר יותר טוב, אבל מה זאת אומרת לומר שחינוך זה אהבה ?

בשביל זה צריך קודם להבין מה זה חינוך...

המערכת בדרך כלל מסתפקת בפירוש הקל, שלחנך זה להביא את האדם להתנהג בצורה מסוימת, על ידי הרגלים או על ידי מערכת אכיפה המורכבת מעונשים ופרסים. אבל הכוונה הפנימית בחינוך היא לשנות. המחנך עוזר למחונך להשתנות. לא סתם שינוי חיצוני בהתנהגות או בלבוש. שינוי פנימי מהותי, שינוי בנפש.

בטח יש כאלה ששואלים מדוע צריך בכלל להשתנות, מה רע במצב הקיים. התשובה על כך היא פשוטה (ייתכן כי אינה נעימה לשמיעה, אך עדיין היא פשוטה), כולנו מורכבים מנפש וגוף, ואצל כולנו הנפש מושכת למעלה והגוף מושך למטה. הנפש מעוניינת להשתפר ולהתקדם, לחיות לפי ערכים עליונים. הגוף רוצה בטובת עצמו, לא יותר מכך. אמנם לפעמים טובת עצמו היא בערכים עליונים אך זה עדיין טובת עצמו.

מטרת המחנך היא לעזור למחונך להתעלות מעל הגוף ולחיות לפי רצון הנפש, בשביל זה צריך להשתנות. מכיוון שבאופן טבעי אצל רובנו הגוף הוא הדומיננטי.

אז איך זה קשור לאהבה
הגמרא מספרת על רב, שלפני שהיה פותח שיעור עם תלמידיו היה אומר "מילתא דבדיחותא" ורק לאחר מכן מתחיל ללמד. כולם מפרשים שהכוונה שלו הייתה "לפתוח" את הקהל, להעיר אותם קצת בתחילת השיעור כדי שיקשיבו טוב יותר לחומר הנלמד.

אך ישנו פירוש עמוק יותר. רב ידע שהבנת החומר היא רק חלק מהמטרה, המטרה הסופית היא בהפנמה. התלמיד יכול לדעת את החומר מצוין, אך עדיין הוא לא מזדהה עם החומר, וממילא זה לא משפיע עליו. זה לא משנה את תפיסת העולם שלו, ממילא זה לא משנה את דרך החשיבה שלו, ממילא זה לא מוסיף או מוריד לעולם הערכי שלו, וממילא זה גם לא משנה את ההתנהגות שלו.

בשביל לפעול שינוי בהתנהגות, צריך שינוי בערכים, בשביל שינוי בערכים, צריך שינוי בתפיסת עולם, בשביל שינוי בתפיסת עולם צריך להזדהות עם החומר ועם המחנך. ללא זה, זה לא באמת יחנך, לא זה חינוך לפי הגדרה הפנימית.

רב פתח ב"מילתא דבדיחותא" לא רק בשביל לשבור את הקרח לקראת הלימוד. רב ידע כי ה"מילתא דבדיחותא", במובן מסוים, יותר חשובה מהלימוד עצמו.

איזו תועלת תצא ממחנך שמנסה לחנך תלמידים שלא מזדהים איתו ?

איזה תלמיד יהיה מוכן לעבור שינוי בשביל מחנך שלא אכפת לו ממנו ?

הקשר האישי, הדאגה, האכפתיות, האהבה שהמחנך מראה לתלמידיו זה העיקר! בלי זה אין חינוך. יכול להיות שהמחנך יצליח "לאלף" את התלמידים לדאוג אחד לחברו (מצוות שבין אדם לחברו) או להניח תפילין (מצוות שבין אדם למקום), אך האילוף הזה לא יעשה בהם שינוי פנימי. זה לא חינוך. לא רק שזה לא יחזיק מעמד, גם ברגע זה כאשר הם נוהגים כפי שהוא כיוון אותם, הם עדיין לא מחונכים, הם רק מאולפים במקרה הטוב. אם הם לא שינו באמת את תפיסת העולם שלהם ואת עולם הערכים שלהם, אם הם לא בכיוון שלתת לנפש להוביל את הגוף ולא להיפך, זה לא נקרא שהם מחונכים.

תניא
ספר התניא, ספוג כולו באהבה הגדולה של רבי שניאור זלמן מליאדי לכל יהודי ויהודי, אהבה זו שזורה בין השורות המחנכות אותנו לשנות את תפיסת העולם (הנפש היא העיקר ולא הגוף), וכך גם לשנות את כל סולם הערכים שלנו. רק עם בסיס חזק של אהבה והסברה מלווה אפשר באמת לחנך ולשנות. לא מספיק קיום המצוות באופן טכני, בהתנהגות בלבד, יש ליצוק לתוך המעשה תוכן פנימי, של רצון אמיתי וכנה להתחבר לבורא בכל מצווה.

נדב כהן, מחבר הספר מודעות יהודית

מודעות יהודית – בדורנו איש לא מסתפק יותר בקיום טכני של היהדות, וכולם מחפשים את המשמעות שמעבר לכל הפרטים. ספר התניא מהווה מדריך מא' עד ת' לעבודה הרוחנית של כל יהודי בדורנו. מודעות יהודית הוא ספר המהווה שער כניסה לתוך התניא עם הסברים ברורים בשפה בהירה לכל ספר התניא.